רש"ש על שבת נ״ט

1 רש"י ד"ה רא"א וד"ה וא"א וד"ה אומר. משמע מדבריו דלריו"ח שלשה על שלשה שנטמאו בט"מ ונחלק נטהר דאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו ראשונה שהיה ראוי לישיבה. וק"ל מהא דתנן בפכ"ז דכלים מ"י ומייתא לה בחולין עב ב' שלשה על שלשה שנחלק כו' אר"י כו' אא"כ נגע בו הזב וע"ש בפירש"י אלמא אע"פ שהיה בו בתחלה כשקבל טומאת מגע שלשה ואח"כ נחלק נשאר בטומאתו. ועוד אני תמה בדבריו דבס"ד ואין אומרים הביא קרא דכלי מעשה לראיה להא דאפי' אינו מיוחד למת מיטמא. ובס"ד אומר מביא ע"ז קרא דוהזה על האהל ועל כה"כ. קרא לקרא. ועק"ל לפירושו ז"ל דזהו פלוגתא דתנאי לקמן קכד: במשנה לענין טלטול בשבת אי בעינן דוקא מעין מלאכתן או דסגי מעין מלאכה בעלמא וכן פליגי בזה לענין טומאה בפ"ד דכלים מ"א לפמש"כ שם בס"ד ולפי' התוס' ניחא הכל:

2 שם בסה"ד. ולקמן בד"ה טמאה טמא מת הביא עוד קרא ג' :

3 תוס' ד"ה אלא א"ר בסה"ד. וריצב"א הביא ראיה כו' ניטלו ענבליהן טהורין. וכ"ה בתוספתא שלפנינו אשר נדפסה בסוף האלפסי ובתוספתא הנדפסה עם ז"ז הגי' טמאין. ונראה שזאת היא הגהת הגר"א ז"ל:

4 תד"ה ולא בעיר. ואע"ג כו' והכא לא אסיר אלא בשבת. שמעתי דזהו פרכת הגמרא בכאן מאי בעיר ש"ז דהלא גם בחול אסור ומשני ירושלים דדהבא ור"ל דצורת ירושלים מותרת ואולי משום קרא דאם אשכחך ירושלים וגו' וכדעביד ליה ר"ע כו' אלמא דשרי וש"י:

5 גמרא רמ"ס משאוי הוא כו'. לכאורה יפלא הלא ודאי תכשיט הוא. ונ"ל דס"ל לר"מ כיון דרבנן אסרו להתקשט בה בשבת לכתחלה כחכמים ממילא ניטל ממנה שם תכשיט ביום השבת. והוי כמשוי. ובזה אתי כמין חומר מאי דמשני אביי לקמן קלח מי סברת כו' אדרבנן קאי כו' ור"ל דטעמיה משום דרבנן אסרו לכתחלה. וע"ז פליג ר"א ואמר דלא אסרו כלל. ונכון בעז"ה. ועמש"כ לקמן ס"ב במשנה:

6 רש"י ד"ה תרי המייני. ואי ב' חגורות שרי לכתחלה נימני התם תרי. ולע"ד אין משם קושיא. דהתם אינו רק הערמה בכדי להצילם מהדליקה כדמוכח לק' ס"ה ב' אבל היכא דמכוון באמת ללבישה אה"נ דשריא כמו דתנן התם פורפת על האבן כו' ואפ"ה בהערמה מיבעיא ליה לאביי שם. ותדע דהא שארי מלבושים ודאי שרי ללבוש כמה שירצה עי' בתוס' ואפ"ה שמה ר' יוסי אוסר אלא כדאמרן. וע"ש בר"ן: